משחק הדמעות

מעגל החיים, מסתבר, לא פוסח על הכדורגל. יתרה מזאת, מתברר שהוא יונק ממנו את ההשראה לדברים האחרים בחיים.
אנו נוטים לצחוק ולשים ללעג ולשחוק את המבוגרים ביננו, שמרבים להזכיר לנו ש"הכדור הוא עגול" ו"בכדורגל הכל יכול לקרות".

ובכן, זה שוב קרה לנו.

בשבת האחרונה הייתי יותר מבטוח שהאליפות תהיה שלנו. למעשה, התחושה הזאת הסתגרה אצלי לאחר שער הניצחון של דקל קינן מול בית"ר י"ם שבוע לפני כן. שאלתי את עצמי שוב ושוב הכיצד זה הגיוני שהקבוצה תאבד מומנטום כל כך אדיר.
האמת שעד עכשיו לא סיפקתי לעצמי את התשובות.. אבל תשובות אחרות דווקא כן.

בדקה ה-91, כשמכבי חיפה לוחצת על הדוושה ומנסה לייצר מצבי סרק בכח, אני עומד ביציע וחושב בראשי שהאליפות שלנו הולכת להיות עם טעם חמצמץ. אני שואל את עצמי כמה, כמה אפשר לבעוט בדלי שאותו מילאנו בשקדנות כה רבה עונה שלמה?. תוך חודש אחד מילאנו את הדלי והיציעים במשחק בית מול הדאבליסטית הטרייה (אני מקבל זרם כשאני כותב את זה) ובעטנו בו כשראינו את לאלא ושכטר רוקדים מול היציע שלנו. איך אפשר לקום מזה, שאלנו?
אפשר. הגיע מכבי ת"א שבמפגן ידידות מרשים – לא מאהבת מרדכי, כמובן - הראתה כמה היא מסוגלת ללכת רחוק בשביל לא לראות את האדומים חוגגים. את המשחק מולנו קיבלנו לא על מגש של כסף, אלא זהב טהור, 14 קארט מנצנץ ומבריק. רק שלקבוצה שלנו, כנראה, יש הרבה צניעות ורחמים. "רק 2-0" בלשון המעטה – עם התחושה הזו ירדו האוהדים מבלומפילד. והם ידעו למה.
והנה שבוע לאחר מכן, הדלי מתמלא ועולה על גדותיו. אותה מכבי ת"א, שכנראה הבינה שיש לה עסק עם אמא תרזה, לא נכנעה ונלחמה בשבילנו גם הפעם כשהציגה משחק הרואי בדרבי התל-אביבי והחלה את המהפך בפסגה. חיפה מצד שני, עם שער ניצחון דחוק בתוספת הזמן של דקל קינן שהרעיד את כל הכרמל ופרבריו, פתחה במחולות וריקודים.
ואיך אפשר להאשים את האוהדים? הרי מחזור הבא הפועל ת"א מגיע לגוב האריות בטדי ואילו מכבי חיפה "מארחת" את בני יהודה בבלומפילד.

והנה, אני מחזיר את עצמי לדקה ה-91 בבלומפילד. מאחוריי, שורה אחת מעלה, "כתבנו" שכל המשחק שוטף אותנו בעדכונים חיים. (הרי חייב להיות אוהד כזה בכל שורה..) כל המשחק הבנאדם עומד כמו זומבי ושולח עדכונים. נראה שהוא בעולם אחר לגמרי. היה זה הוא שהרס את בריאותי כבר בפתיחת המשחק עם עדכון שער מהיר להפועל ת"א, זה הוא שחייך אליי בשער השוויון של ברק יצחקי ומדובר באותו אחד שהודיע לי על פנדל להפועל ת"א ומיד לאחר מכן על ההחמצה של אותו פנדל. אם זה לא מעגל החיים שעושה מאיתנו צחוק, שמי אינו עומר.
אני זורק לו מבט בנוסח: "נו, מה קורה?" והוא מחזיר לי בארשת פנים של "בנתיים הכל בסדר". חצי בעולם הרדיו, חצי בריאליטי.
מי חשב בכלל על תסריט האימים שהתפתח דקה לאחר מכן לכדי סרט הוליוודי זוכה פרסים מטעם הבולשביזם האדום?

שורה מתחתיי, בחור גדול מימדים, לבוש חולצה שחורה, שיערו מתוח בצורה מוגזמת בחסות ג'ל זול שמשאיר סימנים לבנים, שנראה שעבר לא מעט בחייו, הסב את ליבו לתחינותיי לעבר "כתבנו".
הוא חצי הסתובב לכיווני. "אתה מבין?" הוא ספק שואל. עוד לא הספקתי להגיב ו"הג'ל" החל במתקפה המילולית: "במקום שתיתן פה חמישייה ותגמור את המשחק, אתה צריך לקוות לנס בטדי." פרצופו מובס.

ואין ספק שה"ג'ל" צודק במאת האחוזים. לא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין שהבעיה לא החלה במשחק האחרון מול בני יהודה. גם לא במשחק הבית מול הפועל ת"א עם אותו הפסד סופר מביש.
הרי הבעיה החלה בחלון העברות. את הפועל ת"א, שלא חלמה בכלל על האליפות בימים אלו, עזבו יבואה ונאתכו. שני שחקנים סופר איכותיים וחשובים. וגוטמן לא חלם. מישהו בכלל זוכר את נאתכו ואת יבואה? הפועל ת"א, במקום להיחלש, רק התחזקה והרוויחה מיליונים.
במכבי חיפה רבו על חלוץ אלמוני בן 20 ובסופו של דבר גם החתימו אותו. תמורת 600 אלף דולר. הא.. סליחה, והיה גם את מוחמד כאליבת.

הקבוצה שלנו הגיעה למחזור הסיום אחרי עונה ארוכה כשבתווך קמפיין ליגת אלופות, כושל, ביזיוני ומביש אמנם, אך עדיין יוקרתי, כשהיא חבולה, כואבת, פצועה, חצי משחקנינו כבר על רגל וחצי בשולחן הניתוחים. אלישע לוי, במקום להביא ניסיון ורעננות לסגל, הביא שחקנים חסרי ניסיון ומעמד ולא רק זה – אלא גם לא השתמש בהם!

שוב הדקה ה-91. יניב קטן כבר לא מרגיש את הרגליים, בוקולי אוסף את השאריות של עצמו ומסיללה משחק עם רגל אחת. אלישע לוי הכניס לא מזמן שחקן צעיר. סינטאו, המגן המצוין של קבוצת הנוער.
האם יש לכך אח ורע בעולם, שבמשחק שקובע אליפות מכניסים שחקן נוער? התשובה ברורה.( אותה שאלה נשאלה גם במשחק הביתי מול הפועל ת"א רק עם השם "כאליבת") סינטאו (כמו כאליבת) לא צריך להיעלב, הוא עלה ושיחק היטב. הבעיה נעוצה בהתנהלות הקלוקלת של אלישע לוי והמועדון בשוק העברות בינואר.
אי אפשר להגיע למחזור הסיום בלי חצי ספסל. נקודה.

האוהדים מוכנים לקפוץ בכל רגע. לא נשים פה גול גם עוד עשרים שנה, אני אומר לעצמי. זה ביזיון שאנחנו צריכים לנדוד עכשיו לטדי, אבל אין זמן לכעוס כרגע. לא אכפת לי כבר הגועל נפש שהיה פה לנגד עיניי. אחר כך נתחשבן על "איכות האליפות".
ואז זה קרה. כשנראה שמעגל החיים כבר עייף מלהסתובב ולהפתיע, כשנדמה ששום דבר לא ייקח מאיתנו את האליפות...

דממה.

ה"ג'ל" מסתובב לעברי ולוחש בקול ענות חלושה: "2-1 הפועל".
בכל השקט המופתי שהיה ביציעים, הייתי צריך לרכון לעברו ולהתאמץ ממש כדי לשמוע אותו. הוא עטה על פניו כעת את מסכת הבולדוג המסכן . הסתכלתי עליו כלא מאמין.
"בדוק?" שאלתי. הוא הנהן והסתובב חזרה בכבדות.
הסתובבתי במהירות הבזק לצד השני. "כתבנו" נעלם. כאילו לא היה מעולם. הכיסא שעליו עמד נותר ריק לחלוטין. הסתכלתי סביב – כלום, נאדה. אין זכר לבנאדם. גם לא בכיוון היציאה.
שניה אחר שניה אני שומע מלמולים של אוהדים ואני לא רוצה להאמין שזה אמיתי. קולות שבירת הכיסאות לידי מחזירים אותי בכח למציאות.
עוד התקפה, שתיים, השופט שורק.
דממה אלמוות.

דוידוביץ' תופס את הראש, קטן כבר עמוק בתוך הדשא, ארבייטמן מסתכל אל השמיים, מחכה למשהו, לא מובן למה. וגם אני, כמוהו, עומד ביציע, לא זז, יחד עם 13,000 ירוקים. עומדים ולא זזים. מחכים. אלוהים יודע למה, אבל מחכים.
אין מצב שזה יכול להיגמר ככה, אני אומר לעצמי. לא קיים תסריט כזה.

אבל אחרי עשרים דקות של ישיבה ביציע, הגוף מתהלך כמו זומבי לעבר היציאה.
אני הולך בכיוון היציאה מהאצטדיון, ללא אומר מילים. מי שהסתכל עליי באותם רגעים, חשב בביטחון מלא שחזרתי זה עתה מביקור ב"שבעה", חלילה. בעודי מתהלך כ"מת-חי", אני רואה באחת הפינות את "כתבנו". ישוב, מכונס בעצמו ובוכה. בכי תמרורים. אני ניגש אליו, הוא מרים את ראשו ומחייך.

בעוונותי הגדולים, בדרך כלל אם מישהו חושף את שיניו לעברי אחרי הפסד של הקבוצה, אני מאבד את שליטתי ואת הצלם אנוש, אך במקרה הזה, הנחתי לדעת להיכנס לקרוסלה שגם כך עלתה עליה מרגע כניסתי למשחק.
"מצאנו תורם!" הוא זורק לעברי, חיוכו גדל.
"מה..?", מוחי שלי בקושי תפקד וזה היה יותר מדיי בשבילי.
מסתבר שכל המשחק "כתבנו" אכן היה עם האוזניות, אך לא לרדיו אלו היו מחוברות, אלא לחדר הניתוחים בבית החולים "איכילוב".
"הייתי חייב להתאוורר קצת, הוא אומר לי, כאילו מודה על חטא. חוצמזה שקניתי כרטיסים במכירה מוקדמת. לי ולאורי (הבן)."
אורי, כך הבנתי, חלה בלוקמיה לפני שמונה חודשים והחלים. לפני שבועיים המחלה הקשה התפרצה שוב ועתה קבעו הרופאים כי נראה שרק תרומה מתאימה תוכל להציל את חייו.
"כל השבועיים האלו אני מחובר לאוזניה, לבית חולים ולמקרה שתורם מתאים יתקשר. והנה עכשיו התקשרו". הדמעות חנקו אותו.
התיישבתי לידו, הנחתי את ידי על כתפו. "אני שמח בשבילך", אמרתי לו וניסיתי למתוח את פרצופי כדי לשוות מראה של חיוך. לא הצלחתי.
בדיוק באותה דקה החלו לעוף באוויר זיקוקים. מכוניות עטופות בדגלים אדומים החלו לנוע בשיירה לכיוון בלומפילד וצופריהם היכו בי כמו פטיש בראש. הרגתי כמו מתאגרף שהפסיד בנוק-אוואט.
דפקתי כמה פעמים ובעצבים את ראשי אחורנית בקיר .
"אני מבין שהפסדנו את האליפות.." הוא חצי שאל, חצי אמר.
"אתה מבין נכון "כתבנו".." עניתי. "אין לי מילים למה שקרה פה היום, אין". הוא חייך בעצב, חיוך מיואש מרוח בקצת תקווה.
"למכבי חיפה יש את יענקלה' שחר שיחזיר אותה למסלול. המועדון הזה יודע לקום מהדברים הכי קשים שיש ומפיק לקחים בצורה מהירה. ההחלטות שלו מדויקות וברורות. אל תשכח לעולם, אנחנו הקבוצה של המדינה. מודל חיקוי לכל מועדון בארץ ושאף אחד לא יגיד לך אחרת. לעומת זאת, היענקלה' שחר במקרה שלי הוא אלוהים, שלהבדיל, ההחלטות שלו לא תמיד ברורות.. מקווה מאוד שהתורם הזה מתאים וגם ליענקלה' שחר שלי יהיו החלטות של בול פגיעה".
עזרתי לו לקום. הוא הודה לי.
"אתה יודע מה, "כתבנו"?" הוא הסתכל עליי.
"אתה ההתחלה החדשה של מעגל החיים שלנו. אתה ולא אחר."