ברוכים השבים

אריק בנאדו חטף את הכדור ומסר אותו במהירות ובדיוק לתומר חמד, שהכניס אותו "בקטנה" לאייל גולסה והאחרון, בשיא הנונשלנטיות, עבר את השוער לירן שטראובר וגילגל באלגנטיות פנימה את השער השני של מכבי חיפה באותו הערב.
בדיוק בדקה הזו, ידענו היטב שהמשחק הזה, שהערב הזה – כולו ירוק הוא.
תשאלו כל אוהד של הקבוצה. אין הרגשה יותר טובה מניצחון על מכבי ת"א, ורצוי שיהיה כמה שיותר דורסני ומשפיל, כיאה לאימפריה בירוק. הניצחון בתחילת העונה בבלומפילד היה המשחק הכי טוב של הקבוצה, עד למשחק הנוכחי. מכבי חיפה, דאז, הגיעה עם מינוס ארבעה שחקני מפתח סופר חשובים, עם חיפוי של ילדים והצליחה להציג הצגת כדורגל ובלי סיכוי של ממש מהתקשורת הצולבת שלא הפסיקה לחבוט בחבורה "המפורקת" של אלישע לוי. למזלם של הצהובים, המשחק הסתיים רק בהפסד מזערי של 1-0. האוהדים הצהובים היו בהלם מוחלט. שוק טוטאלי.
מאז, כן, צריך להודות, הקבוצה לא הבריקה ואפילו אכזבה. סגנון משחק איטי להחריד, אדיש וחסר ברק, לצד תצוגות נפל של שחקנים שכנראה שכחו את עצמם, איי שם באותו משחק בבלומפילד. ניתן היה לראות במשחקים הרבה מעבר ליכולת החלשה הממוצעת - איבודי כדור כל כך מעצבנים, מסירות חלשות, מסירות לא מדויקות, התקפות סרק והתקפות מתפרצות מבטיחות שמסתיימות בסתמיות.
היה זה אלישע שניסה להטוות לקבוצה מתחילת הקדנציה שלו במועדון, סגנון משחק מהיר, מרגל לרגל, התקפי ואטרקטיבי עם הרבה תנועה. לפרקים זה הצליח לו. בעונה הראשונה, דווקא בעונת האליפות, הקבוצה לא הרשימה ולא יישמה את השיטה. אך בעונה השניה שלו, בעונה שעברה, כבר ראינו את הקבוצה משחקת לעילא ולעילא והשיטה שלו תורגמה לתצוגות נהדרות במרבית שלבי העונה.
והנה, כאמור, העונה שוחררו ארבעה שחקני מפתח קריטיים ואלישע מבחינתו היה חייב להחדיר את האידיאולוגיה שלו בפעם השניה בקדנציה אחת. נכון, רוב השלד נשאר, אך כששחקנים כל כך משמעותיים עוזבים את הקבוצה, זה לא פשוט לשלב את החדשים שבאים במקומם עם הידע והניסיון של הוותיקים. מכורח העיניין ישנו קצר מסויים.
והקצר היה בעייתי שבעתיים, כי היה מדובר בשני שחקנים זרים שנכשלו ולא הצליחו להביא את היכולת שלהם לידי ביטוי. הבלם הארגנטינאי, קאנוטו (שבנתיים רוב האוהדים, כמובן, כבר הספיקו להחיות אותו "מן המתים") והקשר אדריאן סילבה. אלישע לוי נאלץ להושיב את השניים על הספסל ובכך למעשה, הבעיה רק הלכה ותפחה, בעייקר מפני שלא הובאו במקום השניים שחקנים אחרים והקבוצה נאלצה לשחק ללא שני שחקנים משמעותיים שכביכול היו אמורים להביא חיזוק רציני למועדון.
בשל העובדות הללו, הקבוצה שוב נכנסה למן תהליך של בנייה, בדיוק כמו בעונה הראשונה של אלישע, והלה הבטיח לנו שהתוצאות בוא יבואו. "רק תנו לי זמן", הוא הפציר באוהדים, "סבלנות".
לאוהדי כדורגל, כידוע, במיוחד בישראל, אין הרבה סבלנות. לצערינו הרב, שמענו קריאות "תתפטר" ברוב המשחקים האחרונים, גם שהקבוצה ניצחה, למרות שכאמור, לא הציגה כדורגל גדול. אלישע שמר על קור הרוח, הוא האמין בתהליך שלו, הוא חזר ואמר לתקשורת, "תחת כל עץ רענן", כי הוא לא ימהר להביא שחקנים זרים וכי הוא סומך ובוטח בשלד ובבסיס הקיים של הקבוצה. "אנחנו רואים שיפור ממשחק למשחק וזה מעיד על הבסיס החזק שלנו".
יש המטביעים את צרותיהם – ויש המלמדים אותם לשחות.
אלישע עשה לצרותיו קורס שחייה מתקדם. וכמה שהוא צדק בסוף..
"כל העולם כולו – מכבי חיפה – מכבי חיפה", שאגת האוהדים הירוקים בכרמל הדהדה ברחבי המדינה והגיעה לכל בית ובית. הקונצרט של הקבוצה על המגרש גרם לקרנבל אדיר ביציעים ולחגיגות שמחה שהרבה זמן לא נראו אצלינו. (למעשה, מאז הניצחון על בית,ר י"ם בקרית אליעזר משער נגיחה של דקל קינן)
טאלב טוואטחה שכבר בעונה שעברה הראה שיש לו כישרון ענק שניתנו לו ההזדמנויות, הוכיח שוב שיש על מי לסמוך. שער ענק שלו שפתח את החגיגה הירוקה הביא לביטחון עצום במגרש ואותת על הבאות.
אחריו הגיח אייל גולסה, שהיה זה משחקו הראשון מאז "תקרית לאציו" שהוא מתרגם את הפוטנציאל שלו ליכולת אדירה על המגרש. הוא קיבל כדור ענק מתומר חמד (שקיבל כדור נהדר לא פחות מאריק בנאדו) וכבש את השני באלגנטיות מרשימה ובקור רוח מקפיא. ברוך שובך, אייל.
את הקינוח העניק לנו ולדימיר דאבלשווילי שהיתל בשומר שלו מימין ושלח כדור מדויק לפינה השמאלית ואת שטראובר לחפש אחריו עמוק ברשת.
חגיגות השמחה בכרמל היו עצומות, אלישע פיזר חיוכים מעבר לעבר ועל הספסל נרשם פסטיבל.
ואולם, פה מגיעה קיטונת קטנה שחוזרת על עצמה המון בקדנציה של אלישע לוי וזו העובדה שהקבוצה לא ממש דורסת. במשחק האחרון למשל, השחקנים חגגו עם הקהל כבר בדקה ה-60. חצי שעה לפני תום המשחק!
סבורני בביטחון מלא שאלישע לוי ממש לא אהב את הדבר הזה והיה מעוניין עד מאוד לראות לפחות עוד שני כדורים ברשת של לירן שטראובר, שהיה אומלל גם כך.
הדבר חוזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים, הקבוצה "מפסיקה" לשחק אחרי שלושה שערים ופשוט נחה על המגרש. וזה חבל. זה חבל כי הייתה לנו אפשרות לחוות מהקונצרט הזה עוד חצי שעה, חצי שעה של עונג עילאי.
אין בעיה ואף רצוי – בעצם חובה – להשתתף עם השחקנים בהשפלה המיתולוגית, "אולה", אך לצורך כך יש חמש דקות לסיום המשחק, אולי אפילו עשר. חצי שעה זה כבר מוגזם.
בנושא הזה, אלישע לוי חייב לדבר עם חניכיו ולעשות לזה סוף. לא ייתכן שהקבוצה תרחם על יריבותיה ותשחק חצי משחק.
ונחזור לחגיגות. אני חייב להתוודות בפניכם – אני לא הייתי בין "שולחי הפרחים" בחזרתו של אריק בנאדו לקבוצה. אפילו ההפך. לא רציתי לראות את אריק בנאדו חוזר ללבוש את המדים הירוקים אחרי התקרית האחרונה שהייתה בינו לבין יעקב שחר וסיבה נוספת, היא שלא האמנתי שאריק בנאדו יוכל לתרום למועדון מבחינה מקצועית.
ספק בכלל אם יש מישהו שכן האמין. אם הייתם מחזירים אותי אחורה ושואלים לדעתי באותו עיניין, הייתי שב וחוזר שאני מתנגד להחזרתו של בנאדו למועדון, שאני סומך ובוטח בשי מימון (תפסיקו עם העליהום המביך הזה ותנו לבנאדם לשחק) ורוצה בטיפוחו לצד בלם זר איכותי. אני מאמין בתהליך הבנייה של יעקב שחר ואלישע לוי ונאמן לו. אני מאמין שקידום שחקנים צעירים, גם אם לפעמים אותם "טירונים" לא מגלים יכולת אדירה, מותר להם לטעות. בליגה שלנו זה גם ככה כמעט ולא משפיע.
לכן גם הופתעתי מהסכמתו של אלישע להבאתו של בנאדו. מסתבר שהחזרתו של בנאדו למועדון עשתה רק טוב - אם נעזוב לרגע את העובדה שמעז יצא מתוק, זאת אומרת, מהכישלון של המועדון בהבאת זרים, ישנה "נחמת עניים".
אריק בנאדו, מרגע שקיבל לידיו את חולצת ההרכב, מציג יכולת טובה, מביא את הניסיון שלו, מביא יציבות לביטחון להגנה. במשחק האחרון מול מכבי ת"א, הופעתו הייתה פשוט אדירה ואין מילה אחרת.
הדבר אף הזכיר לי את הסיפור על האיכר והחמור הזקן. חמורו הזקן של האיכר נפל לבור והחל לנעור ולקרוא לעזרה. כשראה האיכר את הנעשה, החליט כי זו הזדמנות טובה מאוד בשבילו ל"פגוע בשתי ציפורים בכמה אחת". מכיוון שכאמור, החמור היה זקן וכבר לא הועיל לו, החליט גם לסתום את הבחור ובאותה נשימה לקבור את חמורו הזקן ולהיפטר ממנו.
קרא האיכר לחבריו ואלו החלו לזרוק אדמה לעבר החמור. בתחילה החמור נער ונכנס להיסטריה, אך כעבור כמה דקות, חדל והשתתק. חבריו של האיכר המשיכו בעבודתם וכשהלך האיכר והציץ לתוך הבאר, ראה להפתעתו הרבה כי החמור עומד בבאר על ארבע רגליו. בכל פעם שזרקו עליו אדמה, החמור ניער אותה מעליו ודרך עליה. וכך האדמה הלכה והצטברה בקרקעית הבאר עד שהבור התמלא לגמרי והחמור צעד החוצה מן הבאר הנטושה בארשת ניצחון.
הסיפור נחמד ללא ספק, ובכל זאת, לטווח הארוך בנאדו ממש לא יספיק וכולנו יודעים את זה. בנאדו כרגע על תקן "בלם חירום" ואל לכולנו לשכוח עובדה פעוטה זו. גם אני, כמוכם, לא רואה את בנאדו פותח בהרכב במשחק מול קבוצה אירופאית, נגיד – במוקדמות ליגת האלופות.
ועוד כמה מילים, אולי על השחקן הכי טוב שלנו מתחילת העונה. בעצם, לא אולי – בטוח. ג'ון קולמה, שחקן שרץ בשביל שני שחקנים ביחד. עוצמה אדירה, אגרסיביות, שורף שטחים, מתקל כמעט בלי עבירות, חוטף כדורים ומוציא מהר למתפרצות, ראשון לכל כדור. שחקן נשמה אמיתי. אין מילים לתאר כמה השחקן הזה חשוב לקבוצה שלנו. אם במקרה בנאדו אני מרשה לעצמי לומר שטעיתי, הרי שבמקרה קולמה – מעונתו הראשונה במועדון אני צועק וזועק כמה שהוא חשוב לקבוצה ושלא צריך להוציא תואר של "פרופסור לכדורגל" בכדי להבין ולהבחין בתרומה האדירה והחשובה שלו לקבוצה בכל משחק ומשחק.
לשמחתי כי רבא, העונה חל מהפך ואני רואה יותר ויותר תגובות של אוהדים שמסכימים איתי בנושא. ומכאן אני קורא ליענקלה' שחר – החתם את ג'ון על חוזה חדש, לאלתר!
לסיכום, הקבוצה חזרה לליגה סוף סוף, מן סגירת מעגל מאז המשחק האחרון בבלומפילד. בואו נקווה שהפעם, הניצחון הענק והיבטחון שהוא העניק לכולנו – קבוצה כמו אוהדים, יינוצל לתצוגות טובות יותר מול קבוצות פחות אטרקטיביות ונוכל להנות מהקבוצה פעמים רבות יותר.
תודה לקבוצה על ניצחון פשוט ענק, תודה לקהל על קרנבל ביציעים וכן, גם תודה אישית ממני לבנאדו, שמספק לנו רגעי חסד והנאה צרופה מכדורגל גם בגיל 37.