בשלושת המשחקים האחרונים היינו עדים למפחי נפש גדולים – הן בזירה האירופאית והן בזירה המקומית.
ההפסד, אמש, באשדוד, לא צץ יש מאין, אלא נבע מתהליך קלוקל של המאמן, אלישע לוי. תהליך זה, כולל חמש טעויות קריטיות שממשיך המאמן הירוק, לעשות משחק אחר משחק, בחודש האחרון – מאז ההפסד המאכזב, במוקדמות ליגת האלופות, מול גנק.
הטעות הראשונה (אין חשיבות לסדר) היא תופעה חדשה העונה, שאותה אני מכנה כ"אפקט פרננדז". יעקב שחר המטיר על אלישע לוי בקיץ הנוכחי כל טוב. שחקנים מכל הבא ליד. חיזוק רציני ויפה – חייבים להודות.
אך, אליה וקוץ בה. אין שום טענות לדבר וקבוצה בהחלט חייבת שתהיה תחרות על חולצת ההרכב. בנוסף, אין גם כל טענות על כך ששחר חושב על העתיד והביא שחקנים צעירים כישרוניים שעתידים להוביל אותנו שנים קדימה.
ואולם, עדיין מתבקשת פעולה שלא נעשתה ודומה כי הייתה צריכה להיעשות – דילול הסגל והתבססות על הרכב חזק אחד.
"קייטנת אלישע" מונה בימים אלו כ-29 שחקנים. אין לזה אח ורע בליגה הישראלית, בטח ובטח לא זכורה כמות כזו של שחקנים במכבי חיפה לדורותיה.
אם נוריד מהרשימה שחקנים פצועים (בוליאט, פיליאבסקי – שצפוי לעזוב), שחקני נוער שלא צפויים לקבל דקות (ערן רוזנבאום, שאדי שעבאן) וכאלה שלא רצויים בקבוצה (מימון), אפשר שנרד לסגל של כ-24 שחקנים, וכאשר בוליאט יחזור, בעוד חודש וחצי, נגיע שוב למספר של 25 שחקנים. וזה בהתחשב ששחקני הנוער לא ישותפו. כאמור, חסר תקדים.
לא זאת אף זאת, במכבי חיפה מתבססים העונה, על לא פחות משבעה חלוצים. במקום שהקבוצה תחזק את עמדת הקישור האחורי בזר משובח ואיכותי אחד, שחר מוצא לנכון – בעידוד אלישע, או שלא – להביא ארבעה שחקני התקפה חדשים.
אפקט פרננדס חודר, כמובן, גם להרכב עצמו. בשלושת המשחקים האחרונים (גנק, הפועל פ"ת, אשדוד) שהיו מעל לכל ספק משחקים מביכים בצורה חסרת תקדים, אלישע לוי שינה את ההרכב הפותח.
אותה טעות שעשה מוטי איווניר במכבי ת"א, עם קבוצת הכוכבים שקיבל עונה שעברה, ואותה טעות בדיוק שעשה פרננדס קמפיין שלם – חוזרים אחד לאחד במועדון הכדורגל של מכבי חיפה. מועדון שבדרך כלל יוזם, יוצר קידמה, מחדש ומפתיע, ולא נגרר לתהומות הנשייה של מועדונים ומקומות אחרים.
הן מכבי ת"א והן נבחרת ישראל נכשלו כישלון קולוסאלי ובכל זאת, אלישע לוי מוצא עניין בחיקויים.
אי אפשר לדרוש מקבוצה להציג יכולת טובה, כאשר כל משחק עולה הרכב אחר. זה א'-ב' של כדורגל. זה אבסורד מוחלט.
המבוכה הכי גדולה היא בעמדת השוער. מול גנק והפועל פ"ת, אלישע לוי פתח עם דוידוביץ' ונראה היה כי הוא החליט ללכת על השוער הוותיק והמצוין ולהחזיר לו את הביטחון. אך אמש, בהחלטה גמורה, הוא העדיף לפתוח עם שארנוב. זה אמנם לא היה קריטי במשחק אתמול, אך הדבר פוגע בקבוצה לטווח הארוך. אלישע לוי לא יכול לשחק עם שני שוערים במסגרת ליגה ואירופה. בשביל לתת דקות משחק לשוער שני, יש מפעל כמו גביע הטוטו ויש משחקי אימון. יש גם פציעות, כמובן. אך כל עוד שני השוערים כשירים (במיוחד במצב האבסורד, ששניהם על תקן "בכירים"), על אלישע לבחור שוער אחד ראשון ולתת לו אמון וביטחון.
קאדר כל כך גדול, לא בריא, גם אלמלא הקבוצה הייתה מככבת בליגת האלופות.
אלישע לוי ידע להפיק את המיטב מהשחקנים שלו בשנים האחרונות, עם סגל קצר וקטן יחסית. המומחיות שלו זה ליצור תלכיד משפחתי, גרעין חברתי. כך הוא מצליח ללמוד אותם, כך הוא מצליח "להרביץ" את תורתו ומשנתו בשחקנים, כך הוא גם מצליח להשתלט עליהם.
וכל זה לא קורה ולא יקרה עם סגל כל כך רחב ומיותר. וכאשר אלישע לוי מצהיר שלא ישוחרר אף שחקן מהסגל – זה כבר בהחלט מדיר שינה מעיינינו, וכולנו צריכים לדעת ש"השיא" עוד לפניניו.
הטעות השנייה של אלישע לוי היא, ההתעקשות הלא מובנת והפתטית על ולדימיר דבאלשווילי ויניב קטן.
כולנו יודעים שיניב קטן לא יכול – מבחינה מקצועית – לשחק 90 דקות. הקבוצה, בלי קטן, משחק טוב יותר, זורמת, חופשייה. עם קטן, ההתקפה נתקעת, הכל איטי יותר. לאלישע לוי היה די והותר זמן מספיק בכדי להבין זאת.
במקום לנפים עובדה פשוטה זו, הוא ממשיך לתת לקפטן "להחריב" לקבוצה את המשחק.
טוב יעשה אלישע אם ישאיר את קטן בקביעות על הספסל ויכניס אותו למשך חצי שעה-עשרים דקות בחצי השני, שייתן את המיטב למען הקבוצה, וקודם כל – למען עצמו. כרגע מדובר בלא יותר מסיפור עגום.
ומה נגיד ומה נאמר על דבאלשווילי? קצרה היריעה מלהכיל. מהרגע הראשון האוהדים זועקים "חמס", אבל אף אחד לא מקשיב. מדהים ששחקן ברמה כל כך נמוכה – לא רק שנמצא עדיין במועדון, אלא שמקבל את חולצת ההרכב הראשונה.
פעם אחר פעם הוא מאכזב במשחקו האיטי, השבלוני, הגמלוני, הכבד וההססן. פעם אחר פעם, במקום להתרכז במשחק רחבה, הוא בורח לצדדים ומנסה לסגל לעצמו את יכולותיו של כריסטיאנו רונאלדו.
אז לא, דבאלשווילי צריך להבין שהוא לא רונאלדו ואלישע חייב להבין שדבאלשווילי – זה פשוט לא זה. ההתעקשות המביכה הזאת רק מפריעה למשחק השוטף והמסודר ומבטלת לחלוטין כל סיכוי להתקפה מתפרצת.
הסיבה השלישית היא, היכולת הירודה של שחקן המפתח. מתחילת העונה, למעט משחק אחד, גולסה לא בעיניינים. אייל גולסה, לאחר עזיבתו של רפאלוב ואי-כשירותו המקצועית של יניב קטן, חייב להוביל את הקבוצה ולקחת אותה על הכתפיים. כן, למרות גילו הצעיר.
ואולם, מתחילת העונה גולסה לא מתפקד ולא מספק את הסחורה. מאוד יכול להיות שזה בגלל אלישע לוי, שמשנה לו השכם וערב את מיקומו על המגרש. פעם קשר 50-50 ופעם פליימייקר מקדימה. חוסר יציבות כזאת בהחלט יכולה לפגום באיכותו ותפקודו של שחקן.
ועדיין, משחקן ברמתו של גולסה אנחנו מצפים להרבה, הרבה יותר. והוא בוודאי מבין זאת.
אז מה אפשר לעשות? לא בושה לספסל את השחקן. נכון, כאמור – גולסה שחקן מפתח, אבל כל שחקן שמרגיש בטוח מדיי בהרכב בכל משחק, צריך ריענון וזעזוע.
הטעות הרביעית היא, היעדר סגנון ושיטה – יסלח לי אלישע, אבל מתחילת העונה אין במשחק לא שיטה ולא סגנון. כדורים ארוכים-סתמיים קדימה ע"י הבלמים, משומר כמגן(!) חותך לאמצע ומנהל את המשחק כמפליימייקר, כדרורים מיותרים של ורד באגף בלי שום תועלת וגם של גולסה באמצע. אין זרימה, הכל תקוע, הכל לאט. שקוף ועלוב. ועוד לא דיברנו על המערך שמשתנה ממשחק למשחק.
אי אפשר לנצח ככה, אי אפשר שקבוצה בסדר גודל של מכבי חיפה תיראה ככה.
אלישע לוי חייב לסגנן את משחקה של הקבוצה, חייב להיות סגור על מערך קבוע, חזק – ובתוכו דינמיות. שחקנים שמחליפים תפקידים, עושים תנועה, כדורים לרגל, על הדשא. דאבל פסים לרוב.
הקבוצה צריכה אטרקטיביות כאוויר לנשימה. וכרגע אין לה שום דבר מלבד אוסף של שחקנים שרצים בלי כיוון, כעדר ללא רועה.
הסיבה האחרונה היא אפאטיות ואדישות. וזו גולת הכותרת. בשלושת המשחקים האחרונים, הקבוצה משחקת באדישות מוחלטת. בחוסר חשק, בלי תשוקה והתלהבות. הקבוצה כבויה לחלוטין.
מקבלים שער שיוויון? לא קרה כלום, נמשיך. מקבלים שער יתרון? הכל בסדר, לאט לנו. מגיעים לדו-קרב פנדלים? הפנים בריצפה כבר. רוצים ללכת הביתה.
לא, רבותיי, פשוט לא. זה לא עובד ככה. איפה רוח הלחימה? איפה הטירוף של פעם כשמקבלים גול ופשוט משתגעים על המגרש? איפה ההתלהבות?
המועדון והקבוצה בפרט, עשו עד כ את כל הטעויות האפשריות.
מפה אפשר רק ללמוד ולעלות חזרה על גב הסוס. צריך רק את הכוחות המנטליים בשביל זה (ולאלישע יש את זה) וצריך לבצע את השינויים הנדרשים (לאלישע יש את זה?).
כי עד אז, הקבוצה אולי תמשיך להבליח פה ושם, במיוחד במשחקים גדולים שנותנים תחושה של דחיפה ומוטיבציה רגעית, אך את הלחם והחמאה, את הליגה, את המשחקים הקטנים – שעד כה בשנים האחרונות ידענו לנצל היטב – נפסיד. ואיתם נפסיד גם את כל השאר.
