רמזור אדום

יום לאחר הניצחון הגדול של הפועל ת"א, בקרית אליעזר, מול עשרות אלפי אוהדים ירוקים, 2-0 על מכבי חיפה, ניתן לומר באופן פורמלי – הפועל ת"א היא הקבוצה הטובה בארץ.
והיו כאלה שהבחינו זאת כבר בעונה שעברה.

הניצחון אתמול הוכיח מעל לכל ספק שהאדומים לא לחינם הניפו בעונה שעברה דאבל מרשים. נכון, הקיזוז מנע ממכבי חיפה אליפות, אבל בחצי העונה האחרונה, הפועל ת"א הייתה טובה הרבה יותר ואף ניצחה את מכבי חיפה בקרית אליעזר (מוכר לכם?) בתצוגת אופי וקור רוח מרשימים.

כשמסתכלים על הסגל של הפועל ת"א, קשה שלא להתרשם מהקאדר שאלי גוטמן בנה. בכלל, גוטמן הוא ללא ספק המאמן הכי טוב בליגה.
העבודה שהוא מצליח לעשות בהפועל ת"א היא פשוט מדהימה. כשההנהלה מסוכסכת, כשיש דיבורים בלי הפסקה בתקשורת, כשיש ריבים בחדר ההלבשה - גוטמן מצליח לתת שקט תעשייתי ואם צריך, הוא אפילו זורק כמה "טיפים" לעבר ההנהלה כדי שייתנו לו לעבוד בשקט. גם אחרי נצחונות גדולים של הפועל ת"א (אחרי משחקים בליגה האירופאית למשל, או אחרי הניצחון הענק, בחוץ, על מכבי חיפה בעונה שעברה), אלי גוטמן תמיד ידע להחזיר את השחקנים לקרקע ובמיוחד - לא להצהיר כוונות מרחיקות לכת ושחצניות. יש בעל בית בהפועל ת"א והעובדה הזאת מחלחלת גם לדשא.
כשיש אוטוריטה במועדון, יש תוצאות. והנה ההוכחה.

ונחזור לסגל ולדרך שאותה אוטוריטה התוותה במועדון האדום.
בניגוד לאלישע לוי, אלי גוטמן בנה סגל עמוק ואיכותי, שספסל המחליפים שלו יכול בקלות להתמודד על האליפות בליגה שלנו. (אבסורד מוחלט, מכיוון שזה בדיוק הסטייל של מכבי חיפה כששלטה בכדורגל הישראלי עד לפני כמה שנים) ידין פצוע? יש את אבוטבול, ערן זהבי לא כשיר? נשלח את שבחון, דה סילבה עם שפעת? קדימה פרנסמן, שכטר? טוטו!, וכן הלאה.
העבודה הטובה שגוטמן עשה היא לא בעצם הבאת מחליפים לכל עמדה - כל קבוצה יכולה לעשות זאת בקלות. בהפועל ת"א, לעומת שאר קבוצות הליגה, כל שחקן מחליף יכול בקלות לרוץ עונה שלמה מבלי שהקבוצה תיפגע כלל. זה פשוט לא ייאמן, וזו עבודה פרופר של מאמן.
והנה כי כן - בתחילת הקיץ הקבוצה קיבלה סכומים נאים מאוד על מכירה של איתי שכטר, גילי ורמוט ודאגלס דה סילבה. גוטמן, לאחר שיחות מרתון, לא רק שהצליח להשאיר את שלושת השחקנים הכי חשובים שלו, הוא הביא על המשבצות שלהם שחקנים חדשים!

ובצד הירוק? אלישע לוי נרדם. טישיירה וקינן - העוגן של הקבוצה מאחורה, כיאל - בעל הבית במרכז השדה, שלומי ארבייטמן - מלך השערים של הקבוצה, כל השחקנים הללו נמכרו לאירופה (שזה דבר יפה ומסורת מבורכת של יענקלה' שחר, שמשאיר את מכבי חיפה כקבוצה שמייצאת הכי הרבה שחקנים לאירופה ובעצם ממתג אותה באירופה כולה). ברם, איפה שחקני רכש אחרים במקום השחקנים שעזבו?
הגיע לכאן קאנוטו, בלם איטי, מסורבל ונוטה לעמידה לא נכונה על המגרש, ביחד עם שי מימון שחזר מהשאלה וחוסר הביטחון שלו נוסק השמיימה. ההגנה של מכבי חיפה נראית פשט מגוחכת להחריד.

במרכז השדה, הגיע לכאן אדריאן סילבה. שחקן שהושאל מספורטינג ליסבון. סילבה עד היום בקושי ראה דקות, ואולי הסיבה גם מובנת - מכבי חיפה תתקשה עד מאוד לרכוש את השחקן בסוף העונה, אם ירשים ומכאן שמדובר בחרב פיפיות, שכן, אם הוא יתפוס פיקוד במרכז המגרש ואכן יהיה דומיננטי עבור הקבוצה, בעונה הבאה שוב יווצר ריק במרכז לאחר שיעזוב ואלישע יצטרך לבסס את הקישור האמצעי מחדש. לכן אלישע מעדיף לשלב שחקנים אחרים, שהוא יודע שימשיכו איתו בעונה הבאה.
נשאלת השאלה - מדוע בכלל הביאו אותו לקבוצה מלכתחילה?! פשוט מהלך עלוב וחובבני מצד קברניטי מכבי חיפה.

ובהתקפה? דאבלשווילי המאכזב נותר ואף פותח בהרכב ובנוסף הובא אלכסנדר זהבי. אתם בטח שואלים את עצמכם מי זה? בדיוק.

היכן ההאופי של המאמן הירוק? איפה הניהול והשליטה? הייתכן שמשמש כחותמת גומי ותו לא?
שאם כן, אין זו הפתעה בכלל שמכבי חיפה העונה משחקת בצורה נרפית, מעוררת רחמים ומתקשה להבקיע שערים, אפילו מול קבוצות כל כך חלשות. ולא רק להבקיע שערים, כי אם להגיע למצבי הבקעה.
הקבוצה בקושי מצליחה לפצח הגנות מעלובות הליגה.
במרכז השדה, ג'ון קולמה הוא היחיד שמחצליח להחזיק את הקבוצה על הכתפיים הרחבות שלו. העבודה שלו היא פשוט בלתי נלאית ובלעדיו, לא הייתי רוצה לדעת איך מכבי חיפה הייתה נראית. גם צמד המגנים, עותמאן ומסיללה הם נקודות האור בקבוצה.
על הבלמים כבר דיברנו - אחת מהיותר מעליבות שנראו בקבוצה מזה שנים.
הקישור ההתקפי אמור להיות הצדק החזק בקבוצה עם שחקנים כמו יניב קטן, ליאור רפאלוב, אייל גולסה, עידן ורד ומוחמד גדיר. אף עד כה, אף אחד מהם לא מצליח לקחת את הקבוצה לידיים, אולי מלבד ליאור רפאלוב ועידן ורד, שמדיי פעם מנצנצים.

נכון להיום, כשרואים כיצד מכבי חיפה מנסה לפתח התקפות בחצי של היריב, קשה שלא לגחך ולרחם על הירוקים. זה פשוט מביך לראות את שחקני ההתקפה מנסים לפרוץ הגנה, אפילו ברמה של הפועל פ"ת והפועל ב"ש.
עם חזרתו לכושר של הקפטן, יניב קטן, אולי בחיפה יראו קצת שינוי חיובי.

בכל מקרה, המועדון הירוק הגיע לשפל חסר תקדים. להפסיד בבית, לקבוצה מוכת פציעות, עייפה ממפעל אירופאי מתיש ואגרסיבי, מול קהל ביתי רב ותומך, כשאותה הקבוצה יריבה בעשרה שחקנים ועוד אחרי שאשתקד האדומים ניצחו כאן ולקחו אליפות מתחת לאף שלהם - אי אפשר לכנות את הביזיון הזה יותר מהמילה "השפלה".
השפלה עבור הקהל של מכבי חיפה, שלמרות איבוד אליפות פשוט שערורייתי במשחק האחרון של העונה מול קבוצת אמצע טבלה בליגה, הגיע בהמוניו ורכש יותר מנויים מהעונה שעברה, דאז אחרי אליפות.
ומה עם מקרה בנאדו? המועדון הירוק דואג להזכיר לנו בשנים האחרונות שהכבוד של הקבוצה כנראה לא כל כך חשוב. על אפם וחמתם של האוהדים המועדון החזיר לקבוצה שחקן שלא ראוי ללבוש את החולצה הירוקה בשנית ובנוסף לכל, שנוא על כל הבריות ביציעים.
אפשר לפרש זאת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים - מכבי חיפה פשוט "ירקה בפניהם" של האוהדים שלה.

בשורה התחתונה ובסופו של יום ואיך שלא נסתכל על כך - הפועל ת"א כיום היא הקבוצה הכי טובה בארץ. היא עומדת הכי טוב על המגרש (כמו קבוצה אירופאית לכל דבר), היא יודעת לשנות סגנונות משחק בקלות תוך כדי משחק (מדהים), יש לה שחקנים שיודעים להבקיע שערים בקלות ובפשטות מבלי להסתבך יתר על המידה (במכבי חיפה כנראה לא שמעו על בעיטות מ-11 מטר ואחורנית), יש לה קאדר שחקנים גדול ומרשים ומאמן הכי טוב בארץ.

ועדיין, למכבי חיפה יש סגל טוב ואיכותי, שעם חיזוק נכון בינואר - רכישות ולא השאלות, חלוץ זר ברמה גבוהה במקום דאבלשווילי, בלם זר ברמה גבוהה במקום קאנוטו, בלם ישראלי איכותי (אולי גל כהן) ורצוי גם קשר אחורי זר - הקבוצה תדע לעלות חזרה על דרך המלך ואולי להחזיר את השליטה.
כי אחרי הכל, מכבי חיפה היה ועדיין המועדון הכי אירופאי בארץ, למרות כל ההחלטות השגויות בשנים האחרונות. יש למועדון אקדמיית נוער שהיא הטובה בארץ ומביאה לקבוצה הבוגרת שחקנים פוטנציאלים ברמות גבוהות, היא מתנהלת בשפיות כלכלית ראויה לשבח ולא מתפתה להרפתקאות מיותרות, לא מרבה לפטר מאמנים ודוגלת בחשיבה לטווח הארוך ובד בבד תמיד שואפת לשקט תעשייתי שתמיד בריא.

בנתיים, הקבוצה נאלצת לעמוד ברמזור האדום, עד שיתחלף שוב לירוק, בתקווה להתחיל לדהור מחדש.

אריק בנאדו וחרב הפיפיות

מסיבת העיתונאים המגוחכת של אריק בנאדו, השבוע, הוכיחה מעל לכל ספק שהמועדון החיפאי עשה טעות גדולה בקיץ האחרון.
החתמתו וחזרתו של אקס המועדון ובלם נבחרת ישראל בדימוס הייתה מפתיעה - לרעה. ללא שום תקדימים, בלי פרומו יפה ואפס ציפייה. בזמן שהאוהדים הירוקים פינטזו על בלם זר איכותי ברמה גבוהה, יענקלה' שחר החליט שבא לו על שק של סנטימנטים וסימבוליות.
ואפשר להבין אותו. בכל זאת, לאחר שארבעה שחקני הרכב סופר משמעותיים ובעלי ניסיון עזבו את הקבוצה בקיץ האחרון, שחר חשב שחצי יניב קטן לא יכול לסחוב קבוצה שלמה על כתפיו – לקבוצה חסר וותק וניסיון שיוכל לחבר ולהרכיב אותה מחדש.
אלא שיש המון שחקנים בעלי ניסיון, אפילו כאלה שיכולים לתרום משמעותית הרבה יותר מאריק בנאדו, שכבר נמצא עם רגל וחצי מאחורי הדלפק בחנות הנעליים שלו.
ברם, כאן נכנסת לתמונה הסימבוליות והסנטימנטים. אריק בנאדו פנה ליענקלה' – אלישע לא התלהב מהרעיון אך מצד שני מבחינתו היה מדובר ב"חיזוק", כביכול, להגנה – בנאדו חתם. כל הצדדים מרוצים. האמנם?
האם יענקל'ה שחר בכלל חשב על תגובות האוהדים בעיניין? האם מבחינתו הוא שוב לא נכנע ללחץ האוהדים? האם זו כל הסיבה – ניפוח שרירים, העברת מסר לאוהדים?
ההיסטוריה שפטה, שופטת ותשפוט את נשיא המועדון. כמעט כל החלטה שלקח הייתה טובה משמעותית עבור המועדון הירוק. אך יחד עם זאת, יש נושאים שבהם יש להקשיב לאוהד הממוצע טיפה יותר מהרגיל ולא להסיק מסקנות חפוזות.
והאוהד הממוצע צדק הפעם ובגדול.
מדוע יש להכניס ראש בריא למיטה חולה? זו השאלה שנזרקה מהיציעים. אז אלישע (בעל כורחו, לאחר שיעקב שחר הכניס אותו למלכודת הזאת) וינעקלה' זרקו חצאי משפטים ואמיתות בדבר: "הוא יכול לתרום גם מחוץ למגרש" (בשביל זה יש גם את קטן, בוקולי ודוידוביץ'), "התרומה שלו חשובה" (אנחנו עדיין מחכים), "הוא עוד יקבל דקות בהמשך" (ברור..) וכיוצ"ב.

מבחינה מקצועית, אריק בנאדו הוא שחקן שאבד עליו הכלח. המהירות, הזריזות, הקפיצה לכדור ראש, הכושר הגופני – כל אלו נעלמו כלא היו. אריק בנאדו, ברמתו ובגילו הנוכחי, יכול לתרום בקבוצת תחתית בליגת העל, במקרה הטוב. ההחתמה שלו במכבי חיפה היא לא יותר מאשר פרדוקס. פארסה. עלבון עבור האוהדים (ובמיוחד ברמה הרגשית, מיד נגיע לכך) ופיחות במעמדה של מכבי חיפה כקבוצה ששואפת לכל התארים ובכל עונה.

נחמת העניים עבור האוהדים, זו השיחה שניהל אלישע עם בנאדו לפני פתיחת העונה ובו שטח בפניו כי לא יהיה לו קל לקבל דקות העונה. לפחות בכך מנע "אסון" גדול יותר.
אני משתמש במילה "אסון" כי המעבר שלו למכבי חיפה פשוט גרם לחוסר שקט תעשייתי במועדון – דבר שהוא נדבך קריטי וכל כך חשוב וקבוע עבור המועדון הירוק. השקט התעשייתי הוא כלי פשוט חיוני עבור מועדון הכדורגל של מכבי חיפה והיווה כיתרון על פני היריבים מזה שנים. הבאתו של אריק בנאדו פגעה בשקט הזה וייצרה "רעש" והתעסקות בתפל במקום בעיקר.
מקורבי בנאדו בוחשים (בצדק מבחינתם) ומשתמשים בתקשורת ככלי לשילובו של בנאדו בהרכב. אריק רוצה לשחק בהרכב, זה לא סוד וזה לגיטמי. יחד עם זאת, הדבר חוזר כבומרנג ל"פרצוף המועדון" ואלישע לוי נדרש בכל שבוע לסוגיה הזו – וממש לא חסרות סוגיות במועדון העונה.

והנה כי כן – הגענו ליציע. האם יש צורך לעשות סקר או "משאל עם" בכדי להבין שאריק בנאדו לא רצוי במועדון בקרב האוהדים? יש רוב ברור וחזק, קואליציה רחבה שדיברה כמה וכמה פעמים בעבר ועדיין נותנת את הטון. אריק בנאדו, הם אומרים, עזב בשביל הכסף. בא אוליגרך, השקיע בבית"ר י"ם הון תועפות ובנאדו קפץ על העגלה.

אחרים טוענים, "בנאדו מיצה את עצמו במכבי חיפה". מדוע מיצה עצמו בנאדו, בחיפה, דווקא בשעה שארקדי גאידמק חילק שלמונים ברחבי ירושלים הבירה? מדוע לא מיצה עצמו שנה קודם לכן ולא עבר לבית"ר י"ם, קבוצה מפורקת עד בואו של גאידמק. תמוה. התזמון לפחות. ומה זה הביטוי "מיצה את עצמו"? האם זה לא מה שמפריד בין שחקן, סמל אמיתי לבין אופורטוניס ממוצע?

קבוצה אחרת סוברת כי בנאדו הסתכסך עם רוני לוי. האם זו סיבה מספיק צודקת לקום ולעזוב את כל מה שבנית? ואם כן, אזי לרוץ לקבל אהבה מהקהל הבית"רי דווקא במשחק מול מכבי חיפה? ומה בדבר הראיונות שהלה סיפק חדשות לבקרים תחת כל עץ רענן והודעות בנוסח: "אני אסיים את הקריירה רק בבית"ר י"ם. טוב לי כאן" ?

לא משנה באיזו קבוצה אתה נמצא בתור אוהד, זה לא מריח טוב בכלל.

וזה אולי החולי הכי גדול שהמעבר של בנאדו הביא עימו. כששחקן מסוים שנוא על ידי הקהל ורוב הזמן מוצא את עצמו "במרכז העיניינים", זה מחלחל לכל מקום – בפרט לחדר ההלבשה. יש הרגשה לא נוחה, יש מיאוס, יש תחושת קבס . אווירה לא נעימה בלשון המעטה. הדבר יכול לפגוע בתפקודה של הקבוצה על המגרש וחוזר חלילה. האם על זה לא חשב יענקל'ה שחר?

בנאדו טען השבוע במסיבת עיתונאים שהוא לא עזב את המועדון בגלל כסף (אז בגלל מה? הוא לא ציין), שהוא נפגש עם שחר וביקש ממנו לחזור כי הוא התגעגע (איך זה מסתדר עם כל ההצהרות בתקשורת? לאיזה בנאדו להאמין?), שהוא דיבר עם אלישע והלה הסביר לו שהוא לא יראה הרבה דקות (אולי זה הזמן להיזכר בזה אדון בנאדו ולהפסיק לשלוח מקורבים).
אפשר להאמין לדבריו של בנאדו, אפשר לאו. דבר אחד חשוב לזכור – את מסיבת העיתונאים, מכבי חיפה אירגנה ולא השחקן. מי יודע האם המועדון או דובר הקבוצה, דוד בזק, הכתיבו לו מה לומר? את זה כבר אתם תחליטו.

בשורה התחתונה ובסופו של יום, החתמתו והחזרתו של אריק בנאדו היא מהגרועות שנעשו איי פעם במכבי חיפה ויכולה לגרום נזק כבד למועדון. ברמה המקצועית, השחקן תופס מקום של עוד שחקן בית, צעיר על הספסל ומונע את קידומו. כמו כן, יוצרת אי שקט תעשייתי בקבוצה והתעסקות בספקולציות ובדברים שוליים. ברמה החברתית – החזרתו של בנאדו היא כ"אגרוף לפרצופו של האוהד" ויוצרת אווירה לא נעימה ואי סדר במועדון ועלולה גם להקרין על השחקנים במגרש.
עדיין לא מאוחר מדיי. גם הגדולים ביותר טעו, טועים ויטעו ואם יענקלה' שחר יעשה את המעשה הנכון ויחליט "לחתוך" את הסיפור הזה בינואר, מעמדו יעלה פלאים בקרב הקהל במקום לצנוח ככל שהזמן עובר. יש לנשיא המועדון אפשרות להראות שגם הקהל יכול להשפיע – לטובה במקרה הזה – ולהעיר את המועדון.

ארים ראשי

"קשיש העיר שעל גבו, מונח כל עברו
מביט סביב ומחפש את עולמו
כשההווה כל כך קשה, לא אומר דבר
ארים ראשי אל המחר"

המעבר המתוקשר של אריק בנאדו למכבי חיפה לפני יומיים הוא לא יותר מאשר פארסה גרועה ועצובה.
לא ברור מה המועדון החיפאי רוצה להשיג באותה העברה מיותרת, בייחוד כשמסתכלים על העובדות היבשות – אריק בנאדו, בן 37, רגליים שחוקות ושיא מפואר שכבר נמצא הרחק מאחוריו. כמאמר השיר – "קשיש העיר שעל גבו מונח כל עברו".
נעזוב לרגע את הפן האישי ונתמקד בפן המקצועי. למועדון כדורגל דוגמת מכבי חיפה, אסור היה להחזיר לקבוצה שחקן בדמות אריק בנאדו. לא ייתכן ששחקן כל כך חלש, שחוק ושבע, יגיע למועדון רק בכדי לעשות "סיבוב פרידה".
האם שחקן בגילו וביכולתו יכול לתפקד בתור בלם בכיר ופותח בהרכב? התשובה היא לאו מוחלט. האם בתור בלם מחליף? התשובה – לפי מדיניות המועדון, היא גם שלילית, מהסיבה הפשוטה, שהמועדון הירוק הודיע אך זה לפני שנתיים על מדיניות של הצערת הסגל והקבוצה תוך שימת דגש על שחקני בית צעירים.
ובאותה נשימה – השבוע הודיעו ראשי המועדון של שחרורם של שי מימון (שהיה שותף לאחת ההגנות הטובות איי פעם של מכבי חיפה לדורותיה) ומור דהאן. שני שחקנים צעירים שהובאו למועדון כחשיבה לטווח הארוך.
החדשות המפתיעות הללו – מפתיעות עוד יותר בהתחשב בעובדה שהן מגיעות ישר לאחר שחיפה הודיעה על שחרורו של ז'ורז' טישיירה למועדון פ.צ ציריך ועל מועמדותו החזקה של דקל קינן לרובין קאזאן, מה שמשאיר את מכבי חיפה ללא עמוד שדרה בהגנה וללא שני בלמים מרכזיים.
נשאלת השאלה – מה בדיוק מנסים לעשות במועדון?!
האם אריק בנאדו אכן מיועד לתפקיד בלם ראשי? לפי המסתמן נראה שכן, שהרי מכבי חיפה בונה על בלם זר אחד בלבד. המועדון לא יכול להרשות לעצמו שני בלמים זרים מכיוון שהקבוצה חייבת חיזוק נוסף של שני שחקנים זרים לפחות.
וזה מחזיר אותנו לשאלה הראשונה שמסתיימת בשליליות מוחלטת – אריק בנאדו, חד משמעית, לא מתאים לשחק בהרכב הראשון של מכבי חיפה.
בסופו של יום, החתימה של אריק בנאדו במכבי חיפה תפגע בשחקנים הצעירים של המועדון ובשילובם בהרכב הקבוצה, תחליש את הקבוצה מבחינה הגנתית ותרוקן את כספי המועדון לשווא במקום להשקיע את הכסף בשחקן חיזוק אמיתי.

"הולך אני כעת במשעול ההווה
כילד ההולך לו לאיבוד
כפות ידי הן מושטות
מבקשות את העזרה להמשיך איתך את המסע
ובצדדים הפרחים כאילו איבדו את זהותם
מחפשים עוד קרן אור שתעזור
עוד לגימה קטנה של מים ממעייני החוכמה
תביא להם את התקווה"

הימים הם ימים קשים עבור כל אוהד בית"ר י"ם. בפרט עבור שחקני הקבוצה.
גאידמק ברח תחילה, אגייאר הגיע, השתגע ואז אושפז, הספונסרים בורחים והכוכבים עוזבים. ומה בדבר יתר השחקנים שתהילתם חלפה?
או אז התשובה ברורה – דלתה של מכבי חיפה תמיד פתוחה לרווחה!
לאוהדי מכבי חיפה אסור לשכוח דבר אחד – שחקן בית אמיתי נמדד ברגעים קשים. אריק בנאדו קיבל ציון נכשל עם כוכבית גדולה למעלה וכיתוב של המורה: "גש אליי אחרי השיעור".
אין כסף כרגע בבית"ר, אפשר להוציא הודעה לאוהדים הירוקים, לנסות לרגש ולחזור "הביתה". בכרמל משלמים כסף מזומן ביד – ומיד. אין עיכובים ואין תקלות. יש בוס שפוי.
במבחן השבוע, נכשל גם המועדון ונכשלנו אנו, האוהדים, שאפשרנו לזה לקרות.
כמו בשיר הנהדר ששר לנו שי גבסו, אותם פרחים הם האוהדים הירוקים שאיבדו את זהותם. אין להם דרך ולא רלוונטיות. הם נכנעים לכל.
אלא שהבעיה נטועה עמוק בשורש. בניגוד לשיר, האוהדים שלנו ממאנים לשתות ממיי המעין וממשיכים בדרכם – כך שתקווה אין לנו. לאוהדי מכבי חיפה תמיד היה חסר חוט עמוד שדרה. כבוד עצמי. ובושה.
זה לא התחיל עם חזרתו של אריק בנאדו ולא יסתיים בנושא הזה, לדאבוני. השכחתם כבר את מקרה אייל גולסה? אלא שבמקרה של הילד, למכבי חיפה יש אינטרס לסלוח ולהמשיך לטפח אותו, שכן מנבאים לו עתיד גדול ואילו האוהדים מתרצים את בריחתו מהמועדון כ"שטות של ילד" ובאמתלה של "הוא עוד ילמד". ובכן, אותי בכל מקרה זה לא קונה. ברם, אפשר להבין את מקצת האוהדים שחושבים כך ואת האינטרס הירוק.
מה שמביא אותי לשאלה – מה בדיוק האינטרנס של מכבי חיפה הפעם? ויותר חשוב – מה בדיוק האינטרס של אוהדי מכבי חיפה?
אין אינטרס – לא למועדון ולא לאוהדים. אין טען להעברה הזאת.
החתמתו של אריק בנאדו במועדון מעלה תחושה של כאוס במועדון. תחושה של אובדן תבונה ותובנה. יש אפילו שיגדירו זאת כאובדן דרך במועדון וכישלון המדיניות שהנשיא והצוות המקצועי בעצם התוו. תחושת עלבון, מבוכה והרמת ידיים.
ובפן האישי? התחושה היא של זלזול באוהדים וברצונותיהם. תחושת התרפסות, ייאוש וכעס. המון כעס. כעס עצור.

ונדמה שאוהדי מכבי חיפה התרגלו כבר להשפלות ולכל הפוילישטיקים. אף אוהד אינו מרים גבה, אף אוהד אינו מוחה. "העולם כמנהגו נוהג".

המעבר של אריק בנאדו, השבוע, למכבי חיפה, הוא יותר "אות אזהרה אדומה" לאוהדים מאשר חיזוק הקבוצה.
מן הראוי שהאוהדים הירוקים יבינו ויפנימו זאת בתקווה לעתיד טוב יותר לכולנו.

"ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים
וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם
וליבי יקרא מאין יבוא עזרי"

משחק הדמעות

מעגל החיים, מסתבר, לא פוסח על הכדורגל. יתרה מזאת, מתברר שהוא יונק ממנו את ההשראה לדברים האחרים בחיים.
אנו נוטים לצחוק ולשים ללעג ולשחוק את המבוגרים ביננו, שמרבים להזכיר לנו ש"הכדור הוא עגול" ו"בכדורגל הכל יכול לקרות".

ובכן, זה שוב קרה לנו.

בשבת האחרונה הייתי יותר מבטוח שהאליפות תהיה שלנו. למעשה, התחושה הזאת הסתגרה אצלי לאחר שער הניצחון של דקל קינן מול בית"ר י"ם שבוע לפני כן. שאלתי את עצמי שוב ושוב הכיצד זה הגיוני שהקבוצה תאבד מומנטום כל כך אדיר.
האמת שעד עכשיו לא סיפקתי לעצמי את התשובות.. אבל תשובות אחרות דווקא כן.

בדקה ה-91, כשמכבי חיפה לוחצת על הדוושה ומנסה לייצר מצבי סרק בכח, אני עומד ביציע וחושב בראשי שהאליפות שלנו הולכת להיות עם טעם חמצמץ. אני שואל את עצמי כמה, כמה אפשר לבעוט בדלי שאותו מילאנו בשקדנות כה רבה עונה שלמה?. תוך חודש אחד מילאנו את הדלי והיציעים במשחק בית מול הדאבליסטית הטרייה (אני מקבל זרם כשאני כותב את זה) ובעטנו בו כשראינו את לאלא ושכטר רוקדים מול היציע שלנו. איך אפשר לקום מזה, שאלנו?
אפשר. הגיע מכבי ת"א שבמפגן ידידות מרשים – לא מאהבת מרדכי, כמובן - הראתה כמה היא מסוגלת ללכת רחוק בשביל לא לראות את האדומים חוגגים. את המשחק מולנו קיבלנו לא על מגש של כסף, אלא זהב טהור, 14 קארט מנצנץ ומבריק. רק שלקבוצה שלנו, כנראה, יש הרבה צניעות ורחמים. "רק 2-0" בלשון המעטה – עם התחושה הזו ירדו האוהדים מבלומפילד. והם ידעו למה.
והנה שבוע לאחר מכן, הדלי מתמלא ועולה על גדותיו. אותה מכבי ת"א, שכנראה הבינה שיש לה עסק עם אמא תרזה, לא נכנעה ונלחמה בשבילנו גם הפעם כשהציגה משחק הרואי בדרבי התל-אביבי והחלה את המהפך בפסגה. חיפה מצד שני, עם שער ניצחון דחוק בתוספת הזמן של דקל קינן שהרעיד את כל הכרמל ופרבריו, פתחה במחולות וריקודים.
ואיך אפשר להאשים את האוהדים? הרי מחזור הבא הפועל ת"א מגיע לגוב האריות בטדי ואילו מכבי חיפה "מארחת" את בני יהודה בבלומפילד.

והנה, אני מחזיר את עצמי לדקה ה-91 בבלומפילד. מאחוריי, שורה אחת מעלה, "כתבנו" שכל המשחק שוטף אותנו בעדכונים חיים. (הרי חייב להיות אוהד כזה בכל שורה..) כל המשחק הבנאדם עומד כמו זומבי ושולח עדכונים. נראה שהוא בעולם אחר לגמרי. היה זה הוא שהרס את בריאותי כבר בפתיחת המשחק עם עדכון שער מהיר להפועל ת"א, זה הוא שחייך אליי בשער השוויון של ברק יצחקי ומדובר באותו אחד שהודיע לי על פנדל להפועל ת"א ומיד לאחר מכן על ההחמצה של אותו פנדל. אם זה לא מעגל החיים שעושה מאיתנו צחוק, שמי אינו עומר.
אני זורק לו מבט בנוסח: "נו, מה קורה?" והוא מחזיר לי בארשת פנים של "בנתיים הכל בסדר". חצי בעולם הרדיו, חצי בריאליטי.
מי חשב בכלל על תסריט האימים שהתפתח דקה לאחר מכן לכדי סרט הוליוודי זוכה פרסים מטעם הבולשביזם האדום?

שורה מתחתיי, בחור גדול מימדים, לבוש חולצה שחורה, שיערו מתוח בצורה מוגזמת בחסות ג'ל זול שמשאיר סימנים לבנים, שנראה שעבר לא מעט בחייו, הסב את ליבו לתחינותיי לעבר "כתבנו".
הוא חצי הסתובב לכיווני. "אתה מבין?" הוא ספק שואל. עוד לא הספקתי להגיב ו"הג'ל" החל במתקפה המילולית: "במקום שתיתן פה חמישייה ותגמור את המשחק, אתה צריך לקוות לנס בטדי." פרצופו מובס.

ואין ספק שה"ג'ל" צודק במאת האחוזים. לא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין שהבעיה לא החלה במשחק האחרון מול בני יהודה. גם לא במשחק הבית מול הפועל ת"א עם אותו הפסד סופר מביש.
הרי הבעיה החלה בחלון העברות. את הפועל ת"א, שלא חלמה בכלל על האליפות בימים אלו, עזבו יבואה ונאתכו. שני שחקנים סופר איכותיים וחשובים. וגוטמן לא חלם. מישהו בכלל זוכר את נאתכו ואת יבואה? הפועל ת"א, במקום להיחלש, רק התחזקה והרוויחה מיליונים.
במכבי חיפה רבו על חלוץ אלמוני בן 20 ובסופו של דבר גם החתימו אותו. תמורת 600 אלף דולר. הא.. סליחה, והיה גם את מוחמד כאליבת.

הקבוצה שלנו הגיעה למחזור הסיום אחרי עונה ארוכה כשבתווך קמפיין ליגת אלופות, כושל, ביזיוני ומביש אמנם, אך עדיין יוקרתי, כשהיא חבולה, כואבת, פצועה, חצי משחקנינו כבר על רגל וחצי בשולחן הניתוחים. אלישע לוי, במקום להביא ניסיון ורעננות לסגל, הביא שחקנים חסרי ניסיון ומעמד ולא רק זה – אלא גם לא השתמש בהם!

שוב הדקה ה-91. יניב קטן כבר לא מרגיש את הרגליים, בוקולי אוסף את השאריות של עצמו ומסיללה משחק עם רגל אחת. אלישע לוי הכניס לא מזמן שחקן צעיר. סינטאו, המגן המצוין של קבוצת הנוער.
האם יש לכך אח ורע בעולם, שבמשחק שקובע אליפות מכניסים שחקן נוער? התשובה ברורה.( אותה שאלה נשאלה גם במשחק הביתי מול הפועל ת"א רק עם השם "כאליבת") סינטאו (כמו כאליבת) לא צריך להיעלב, הוא עלה ושיחק היטב. הבעיה נעוצה בהתנהלות הקלוקלת של אלישע לוי והמועדון בשוק העברות בינואר.
אי אפשר להגיע למחזור הסיום בלי חצי ספסל. נקודה.

האוהדים מוכנים לקפוץ בכל רגע. לא נשים פה גול גם עוד עשרים שנה, אני אומר לעצמי. זה ביזיון שאנחנו צריכים לנדוד עכשיו לטדי, אבל אין זמן לכעוס כרגע. לא אכפת לי כבר הגועל נפש שהיה פה לנגד עיניי. אחר כך נתחשבן על "איכות האליפות".
ואז זה קרה. כשנראה שמעגל החיים כבר עייף מלהסתובב ולהפתיע, כשנדמה ששום דבר לא ייקח מאיתנו את האליפות...

דממה.

ה"ג'ל" מסתובב לעברי ולוחש בקול ענות חלושה: "2-1 הפועל".
בכל השקט המופתי שהיה ביציעים, הייתי צריך לרכון לעברו ולהתאמץ ממש כדי לשמוע אותו. הוא עטה על פניו כעת את מסכת הבולדוג המסכן . הסתכלתי עליו כלא מאמין.
"בדוק?" שאלתי. הוא הנהן והסתובב חזרה בכבדות.
הסתובבתי במהירות הבזק לצד השני. "כתבנו" נעלם. כאילו לא היה מעולם. הכיסא שעליו עמד נותר ריק לחלוטין. הסתכלתי סביב – כלום, נאדה. אין זכר לבנאדם. גם לא בכיוון היציאה.
שניה אחר שניה אני שומע מלמולים של אוהדים ואני לא רוצה להאמין שזה אמיתי. קולות שבירת הכיסאות לידי מחזירים אותי בכח למציאות.
עוד התקפה, שתיים, השופט שורק.
דממה אלמוות.

דוידוביץ' תופס את הראש, קטן כבר עמוק בתוך הדשא, ארבייטמן מסתכל אל השמיים, מחכה למשהו, לא מובן למה. וגם אני, כמוהו, עומד ביציע, לא זז, יחד עם 13,000 ירוקים. עומדים ולא זזים. מחכים. אלוהים יודע למה, אבל מחכים.
אין מצב שזה יכול להיגמר ככה, אני אומר לעצמי. לא קיים תסריט כזה.

אבל אחרי עשרים דקות של ישיבה ביציע, הגוף מתהלך כמו זומבי לעבר היציאה.
אני הולך בכיוון היציאה מהאצטדיון, ללא אומר מילים. מי שהסתכל עליי באותם רגעים, חשב בביטחון מלא שחזרתי זה עתה מביקור ב"שבעה", חלילה. בעודי מתהלך כ"מת-חי", אני רואה באחת הפינות את "כתבנו". ישוב, מכונס בעצמו ובוכה. בכי תמרורים. אני ניגש אליו, הוא מרים את ראשו ומחייך.

בעוונותי הגדולים, בדרך כלל אם מישהו חושף את שיניו לעברי אחרי הפסד של הקבוצה, אני מאבד את שליטתי ואת הצלם אנוש, אך במקרה הזה, הנחתי לדעת להיכנס לקרוסלה שגם כך עלתה עליה מרגע כניסתי למשחק.
"מצאנו תורם!" הוא זורק לעברי, חיוכו גדל.
"מה..?", מוחי שלי בקושי תפקד וזה היה יותר מדיי בשבילי.
מסתבר שכל המשחק "כתבנו" אכן היה עם האוזניות, אך לא לרדיו אלו היו מחוברות, אלא לחדר הניתוחים בבית החולים "איכילוב".
"הייתי חייב להתאוורר קצת, הוא אומר לי, כאילו מודה על חטא. חוצמזה שקניתי כרטיסים במכירה מוקדמת. לי ולאורי (הבן)."
אורי, כך הבנתי, חלה בלוקמיה לפני שמונה חודשים והחלים. לפני שבועיים המחלה הקשה התפרצה שוב ועתה קבעו הרופאים כי נראה שרק תרומה מתאימה תוכל להציל את חייו.
"כל השבועיים האלו אני מחובר לאוזניה, לבית חולים ולמקרה שתורם מתאים יתקשר. והנה עכשיו התקשרו". הדמעות חנקו אותו.
התיישבתי לידו, הנחתי את ידי על כתפו. "אני שמח בשבילך", אמרתי לו וניסיתי למתוח את פרצופי כדי לשוות מראה של חיוך. לא הצלחתי.
בדיוק באותה דקה החלו לעוף באוויר זיקוקים. מכוניות עטופות בדגלים אדומים החלו לנוע בשיירה לכיוון בלומפילד וצופריהם היכו בי כמו פטיש בראש. הרגתי כמו מתאגרף שהפסיד בנוק-אוואט.
דפקתי כמה פעמים ובעצבים את ראשי אחורנית בקיר .
"אני מבין שהפסדנו את האליפות.." הוא חצי שאל, חצי אמר.
"אתה מבין נכון "כתבנו".." עניתי. "אין לי מילים למה שקרה פה היום, אין". הוא חייך בעצב, חיוך מיואש מרוח בקצת תקווה.
"למכבי חיפה יש את יענקלה' שחר שיחזיר אותה למסלול. המועדון הזה יודע לקום מהדברים הכי קשים שיש ומפיק לקחים בצורה מהירה. ההחלטות שלו מדויקות וברורות. אל תשכח לעולם, אנחנו הקבוצה של המדינה. מודל חיקוי לכל מועדון בארץ ושאף אחד לא יגיד לך אחרת. לעומת זאת, היענקלה' שחר במקרה שלי הוא אלוהים, שלהבדיל, ההחלטות שלו לא תמיד ברורות.. מקווה מאוד שהתורם הזה מתאים וגם ליענקלה' שחר שלי יהיו החלטות של בול פגיעה".
עזרתי לו לקום. הוא הודה לי.
"אתה יודע מה, "כתבנו"?" הוא הסתכל עליי.
"אתה ההתחלה החדשה של מעגל החיים שלנו. אתה ולא אחר."

משבר גריני

המשבר ( כן, ללא ספק משבר. במכבי חיפה אפילו הפסד בודד נחשב כ"משברון". ככה זה מקובל בכל מועדון גדול) שפוקד את מכבי חיפה בשבוע האחרון הוא משבר שהיה צפוי לכל אוהד עם הבנה בסיסית בכדורגל, או בכלל בספורט.
לנצח את כל המשחקים שיש בעונה זו משימה בלתי אפשרית, לא הגיונית ואפילו דמיונית. אם קבוצות בעלות שם עולמי כמו ברצלונה, ריאל מדריד, מילאן ומנצ'סטר יונייטד לא עלו על נוסחת הקסם הזו, שקוף כי גם קבוצה מישראל, טובה ככל שתהיה, לא תצליח לפענח את נוסחת הפלא המיוחלת.
אז מדוע בכל זאת משבר ולמה פורצת היסטריה מרוב האוהדים הירוקים?

התשובה מתחלקת לשניים.

התשובה הראשונה עושה השוואה למול הכדורגל האירופאי ומדברת בעיקר על הצד המנטאלי. בעוד שבקבוצות צמרת(!) רבות באירופה, הפסד בודד (שנובע בעיקר כ"תקר" או פשוט מיום לא טוב של שחקני מפתח) לא משפיע לטווח הארוך על הקבוצה ולא גורם להתדרדרות מקצועית, שמיצדה, עלולה לפגוע במאבקים על כל התארים, בקבוצות צמרת בליגה המקומית שלנו הצד המנטאלי חלש וגורם לההיפך בדיוק מהמתרחש במדינות אירופה.
בליגה המקומית בישראל, הפסד אחד בלבד עלול ללבות יצרים של אנשי מקצוע, בעלים, אוהדים והכי קריטי - את יצרי השחקנים עצמם.
הפסד בודד עלול להכניס את המערכת למצב של סחרור שלא בטוח אם המועדון מסוגל לצאת ממנו - דוגמאות רבות לא חסרות מהעבר ולדעתי לא יחסרו גם בעתיד.
במועדון הכדורגל של מכבי חיפה, העסק מתנהל שונה מרוב המועדונים האחרים בארץ, כמיטב המסורת של ינעקל'ה שחר ושות'. המועדון הגדול, המפואר והמסודר בארץ מתנהל בסטנדרטים אירופאיים לכל דבר ובכל עיניין. הפסד אחד לא יזעזע את המערכת - בכך תהיו בטוחים. הנשיא יעקב שחר הוא אדם שהחוש העסקי שלו הוא לא החוש היחיד שמפותח. שחר הוא אדם שמבין בספורט, בכדורגל בפרט ומרבה ללמוד ממודלים עולמיים ובעלי שם. את הפירות הוא לא מפסיק לקצור מזמן הגעתו לכרמל וישיבתו את כס הכבוד בכפר גלים.
יחד עם זאת, אמנם הפסד אחד לא יזעזע את המערכת, כמו ההפסד למכבי ת"א בסיבוב הראשון, ההפסד לנתניה לא מזמן וההפסד האחרון לסכנין - מההפסדים הללו הקבוצה הירוקה יכולה לקום פצועה אך מסוכנת ולחזור לצוד את כל אשר חשקה נפשה - אך הפסד בגביע המדינה - תואר לא פחות חשוב מאליפות המדינה ויש כאלו שטוענים שאף יותר חשוב וממלכתי, בשלב כל כך מוקדם ולקבוצת תחתית שהודיעה לפני המשחק שהיא כלל לא בונה על הגביע ובאה להעביר את הזמן, זה כבר הפסד שכולו עלבון ובושה. הפסד שכולו נורת אזהרה אדומה וגדולה שבהחלט יכול להכניס את המועדון הירוק למשבר.

ובכך הנושא מתקשר גם לתשובה השניה.
התשובה השניה עוסקת בפן המקצועי יותר - בסגל הקבוצה הירוקה ואלופת המדינה.
הסגל היחסית קצר של המועדון הירוק, יחסית למועדונים באירופה, צריך להספיק לליגה, לגביע המדינה ולגביע הטוטו.
אלא שנפל בחיפה הזכות להשתתף במפעל הכדורגל היוקרתי ביותר בעולם - ליגת האלופות. הקמפיין, שהסתיים ללא שערים וללא נקודות ייזכר גם כקמפיין שהביא המון ניסיון לקבוצה כל כל צעירה וחדשה שמשתתפת בסך הכל בפעם השניה בתולדותיה, אך מצד שני סוכם כקמפיין די ביזיוני ומעורר חמלה - אותו קמפיין שחק את הקבוצה כבר בתחילת דרכה העונה ושאב ממנה אנרגיות של עונה מלאה ובצדק. לקבוצות שלא רגילות להשתתף בליגת האלופות, הקמפיין הזה יכול להרוס עונה שלמה.
מכבי חיפה, קבוצה בעלת סגל קצר, כאמור, לא באה מוכנה לאותו קמפיין ואת הריבית הייתה אמורה לשלם בליגה המקומית.
וכאן נכנס המאמן אלישע לוי, שרק בעזרת עבודתו, העלים את המשבר האירופאי כלא היה, "הרים את השחקנים מהקרשים", אסף אחד אחד, דיבר איתו, דיבר עם כולם והוציא את כולם לדרך חדשה.
משבר - אין, ניסיון אירופאי - יש ויש.
וכך החלה חיפה את מסע הצלב שלה מול קבוצות הליגה המקומיות. הפער שנוצר היה לא ייאמן עבור אנשי מקצוע ומאמנים בליגה. מכבי חיפה, עם הניסיון האירופאי, קצת עייפה מהמסע אך עדיין רעבה - טורפת את כולם ולא לוקחת שבויים.
גם באירופה, המחזה הזה נדיר, שכן קבוצות מאירופה, ברמה של מכבי חיפה פחות או יותר, שמעפילות פעם בכמה שנים לטורניר היוקרתי, מתפרקות בליגה המקומית שלהן.
והנה, רגע לפני שנראה שהעייפות, הפציעות, המנטאליות האירופאית והבלתי שבירה - רגע לפני שכל אלו עתידים לחכות לסוף העונה לפני שיפרצו החוצה, הגיעה הפועל ר"ג ומאיימת להוציא עכשיו הכל החוצה.
ההפסד להפועל רעננה בחצי גמר גביע הטוטו הוא הפסד מכעיס, מעליב אבל האוהדים הבינו את גודל המעמד - או את קטן המעמד כשמדברים על גביע הטוטו.
הם גם הבינו את נפילת הרמה במשחקי הליגה האחרונים, כי אין לזה קשר להצבת שחקן זה או אחר על משבצת זו או אחרת או על חשבון שחקן מסוים.
מה שהאוהדים לא מבינים, זה איך דווקא במשחק שהוא אחד המשחקים הקריטיים העונה, משחק שמוביל לתואר יוקרתי וחשוב - דווקא במשחק כזה חשוב השחקנים לא מתעלים.
אלישע לוי והצוות המקצועי, הרגילו אותם העונה שבמעמדים גדולים, השחקנים מתעלים מעל רמת העייפות, העומס והשחיקה שנוצרו העונה, אך כנראה שהפעם גם הפסיכולוגיה של אלישע לא עזרה.

וזה מה שמדאיג. ואלו גם התשובות מדוע אלופת המדינה נמצאת כרגע במשבר אמיתי ובר קיימא.
הקסמים של אלישע לוי, שהוציא העונה את חיפה כבר ממשבר אחד - כבר לא עוזרים ולא מתגברים על המנטאליות העייפה והשחוקה של השחקנים, הסגל הקצר - שהיה קצר כבר מלכתחילה, קוצץ עם הפציעות וההרחקות וכשמאחוריהם שני הפסדים רצופים, שאחד מהם קריטי ואיבוד תואר חשוב, הדברים לא בדיוק עובדים לטובת המועדון הירוק.

המבחן הגדול של מכבי חיפה ואלישע לוי מתחיל בדיוק עכשיו.
והתוצאות? לפי ההיסטוריה של המועדון המפואר בארץ, אני מהמר דווקא על ציון עובר.

בית הספר של החיים

אייל גולסה לא יצר תקדים, השבוע. לא חסרים שחקני כדורגל - לאו דווקא מהביצה המקומית שלנו - שסיכמו בחשאי חוזים והסכמים למינהם עם קבוצות אחרות ברחבי הפלנטה.
אלון מזרחי, כדוגמה ישראלית, עזב את מכבי חיפה באמצע קמפיין אירופאי ( גביע המחזיקות ) לטובת ניס, קבוצת תחתית מהליגה הצרפתית, דאז.

אלא שהמעבר של אלון מזרחי ודומיו לקבוצות אחרות, שנעשה בבהילות ובחיפזון (יש שיגידו מתוך תאוות בצע, התקדמות מקצועית גרידא או אפילו בריחה מהמציאות הישראלית), לא משתווה ל-"תיק גולסה".
בשנת 2008 הגיע אייל גולסה ואחיו, אוראל, כעסקת חבילה למועדון הכדורגל מכבי חיפה בסכום המוערך בכ- 1.5 מיליון שקל - עסקה חסרת תקדים לשחקן נוער שעוד לא מלאו לו 18. הסכום הזה, בלבד, יכול לרמוז על הכוונה של המועדון בנוגע לעתיד השחקן הצעיר והכישרוני הזה.
אלא שחיפה לא הסתפקה בזאת. יענקל'ה שחר לקח את משפחת גולסה כפרויקט אישי. הוא רכש להם דירה בנתניה וכמובן, דאג לצייד את הילד במכונית אישית מתנת המועדון. את הלימודים גולסה אמור לסיים בעיר חיפה, גם זאת לאחר סידורים של המועדון הירוק.

גולסה הפך מהר מאוד מ"טאלנט" לשחקן חשוב בהרכב של הקבוצה, כבר בגיל כה צעיר. הוא הצטיין בכמה וכמה משחקים, התחבר עם הקפטן, יניב קטן, ויש שניבאו לו את הכינוי "יוסי בניון הבא". המשחקים הטובים בהרכב גרמו לו לתקוע יתד גם העונה הזו וליטול חלק בקמפיין של ליגת האלופות של אירופה, הליגה הטובה בעולם. אלא שהשחיקה, העומס, הצפיפות בין המשחקים, והפיזיות תפסו את הילד לא מוכן. גולסה אמנם תפס מקום של קבע בליגה והתרגל למשחקים המקומיים, אך הקמפיין האירופאי העמיס עליו והזכיר לו שהוא עדיין שחקן צעיר שלא בנוי למעמסה כזאת.
גולסה הושבת לחודש וחצי ובחיפה לא השלימו עם הגזירה. הצוות הרפואי של המועדון מיהר לשלוח את גולסה לבדיקות וטיפולים יקרים ויוקרתיים באיטליה ובגרמניה - הכל על מנת להקל על הילד, על הפוטנציאל הענק שצומח לנו כאן, מתחת לאף.

והנה הגיע השבוע, ואחרי כל מה שעשה בשבילו מועדון הכדורגל של מכבי חיפה - טיפח, הכשיר את הקרקע והכין את התשתית -השחקן ירק לירוקים בפנים, ברח בחשאי לאיטליה וחתם על חוזה עם לאציו, המועדון האיטלקי.

נעזוב לרגע את השאלה המתבקשת - איך אפשר לעשות מעשה כזה למקום שבנה אותך, הכין אותך לעולם שבו תבלה כמה שנים טובות, טיפח והשקיע בך מיליוני שקלים ומעל הכל, העניק לך אהבה ללא גבולות (בעיקר הקהל הירוק) ונתרכז בנתונים היבשים ובשני מישורים.
האחד - מועדון הכדורגל של לאציו הוא מועדון שנמצא בהתדרדרות תמידית מאז שנת 2000, אז שיחקו שם כוכבים עולמיים כדוגמת: חואן ורון, הרנן קרספו, כריסטיאן ויירי, אלסנדרו נסטה, רוברטו מאנצ'יני, חורחה לופז, אנג'לו פרוצי, פאבל נדבד, יאפ סתאם ועוד רבים וטובים, היום לאציו היא קבוצת אמצע-תחתית בליגה איטלקית, שעדיין גוררת אחריה קריסה כלכלית וחובות עצומים ומנסה בכל עונה להפתיע ולנסות לזכות בגביע האיטלקי, לכל היותר.

שנית, לאציו היא קבוצה שמזוהה יותר מכל קבוצה אחרת בעולם עם הפאשיזם האיטלקי. אוהדיה הם ברובם אנשים עם אידיאולוגיה לאומנית - איטלקית. המעבר של גולסה, עוד לפני שסוכם, כבר העלה את רף העצבים של האוהדים ורובם אף הצטרפו באתר "פייסבוק" לקבוצת נאצה, שבין היתר קוראת לגולסה לחזור לישראל.

אז מה בער כל כך לאייל גולסה להגיע לאירופה כבר העונה - האם השירות הצה"לי רדף אותו בחלומותיו ואיים לפגוע בקריירה הפוטנציאלית שלו?
גולסה יכל להתייעץ עם אייל ברקוביץ' חיים רביבו, יוסי בניון ושחקנים גדולים אחרים שהתחילו את הקריירה שלהם טיפה אחרי גיל 17.
האם תאוות הבצע והתהילה שעלתה לילד לראש, במיוחד לאחר קמפיין ליגת האלופות, הם אלו שנתנו לו את זריקת המרץ לטוס ולעשות את הטעות הטירונית הזאת?

לא משנה מה תהיה התשובה - אייל גולסה צריך להגיד, שוב, תודה, ליענקל'ה שחר על שסלח לו והחזיר אותו לחיק משפחתו מהגולה הקרה והלא ברורה.
לאייל גולסה מצפה עבודה רבה מאוד. קשה להגיע למעמד שאליו אכן הגיע גולסה כשחקן בוגר בארץ - זה בטוח. קל מאוד לזרוק את זה לעזאזל. אייל גולסה צריך מהיום לבנות את הקריירה שלו מאפס.
מכבי חיפה צריכה לקנוס את השחקן ולהוריד אותו לקבוצת הנוער, לפחות עד לסיום העונה. המהלך הזה ייצור הרתעה בקרב כל השחקנים הצעירים שעתידם לפניהם וילמד כל טירון מה כדאי ומה לא, למי להקשיב (למועדון גדול ומסודר בקנה מידה אירופאי) ולמי לא (אח צעיר שמנסה לפרוץ לכותרות בכח ולעשות כמה שיותר כסף).

נכון, למהלך שגולסה ביצע השבוע, היו שותפים יותר יועצים וספינולוגים מאשר בחדר ראש הממשלה לפני פריצת מלחמה, אך מצופה משחקן מקצועי ובוגר, שכבר הספיק לזכות באליפות ליגה ולשחק בליגת האלופות ואפילו לפני זאת, כאדם מן המניין, קצת הכרת תודה וכבוד כלפיי המועדון שגילה אותך לעולם והשקיע בך רבות.

ויש בסיפור הזה, איך לא, מבוכה תקשורתית -ישראלית. עיתון "ידיעות אחרונות" והכתב המהולל, אמיר אפרת, כמו גם אתר "וואן" יצאו בהכרזה ובכותרות ענק על כך ש"הילד עשה בית ספר ליעקב שחר".
אנשי המועדון הירוק ובראשו, יענקלה' שחר, כמו מועדון גדול באירופה - בעצם, לא כמו - הכריזו על שתיקה, עד שהנושא ייבדק. בין לבין הקבוצה המשיכה לנצח בליגה ולאחר מכן, התפנו אנשי המועדון בכדי להכריז: "אייל גולסה שחקן של מכבי חיפה".
התקשורת רצתה עוד - המועדון הסתפק בזאת.
והנה כי טוב! הילד חזר עם הזנב בין הרגליים כבר ביום שישי האחרון, מלווה ביועצו האישי ובסכונו "המקצועי", האח הגדול, שנראה מושפל, בדיוק כפי שהוא צריך להיראות. גם גולסה, עם חיוך מביך, העדיף שלא לדבר - ובכן בשביל שניהם זה עדיף כרגע.
יעקב שחר הוכיח לעולם הכדורגל הישראלי, שוב, מי הוא הבוס האמיתי, מי הוא "מר כדורגל" בארץ.
שתיקתו של אמיר אפרת הייתה רועמת ומביכה (הטור שלו ביום ראשון היה עוד יותר מביך - הפעם האשים את אחיו של גולסה. בוקר טוב!), אתר האופנה והריכלות, "וואן", איך לא, התהפך כמו סטייק טוב במחבת ורק מועדון מכבי חיפה שיחרר תגובה שקטה, צנועה, מכובדת והושיט ידו לשלום.
כזו היא אימפריה, ככה מתנהל מועדון הכדורגל הטוב בארץ וכך זוכים בתואר הקבוצה של המדינה.
ולמי שתהה האם יש קשר ישיר בין אלו (וכמו כן, "תיק גולסה" באופן ספציפי) לזכייה בתארים ובהישגיות, אז כן. בוקר טוב!